לי שביל

אוצר: אריה ברקוביץ
יוני 2017

​

שם התערוכה לי שביל לקוח מתוך השיר "פס דם", המופיע בקובץ שיריי "בולעת את החרדה", שיצא לאור בשנת 1992.

​

שרית לילה נולדה כשרה בשנת 1955 בירושלים. כבת יחידה להורים ניצולי שואה, הושפעה מחוויות הטראומה של הוריה ובמיוחד מאלו של אימה. ההשפעה הייתה כה עמוקה עד כדי הזדהות מלאה עם האם הניצולה.

​

שרית לילה איננה מדחיקה את עברה, היא חוזרת שוב ושוב אל הילדות, ואל מחוזות הכאב והפצע השותת. היא עושה זאת מזוויות שונות וכך מביאה עדות ממה שחוותה, כמו גם ריפוי לעצמה ולכל מי שסובב אותה.

​

בשלוש השנים האחרונות שרית לילה מציירת מתוך צילומים ישנים מאלבום הילדות שלה ומשתמשת גם בצילומים של ילדות שנספו בשואה וילדות לאחר טראומה. בתערוכה זאת בחרה שרית לילה להעלות זיכרון לאחיותיו של אביה, שנרצחו כילדות בשואה וחלק משמות העבודות הם השמות שלהן.

​

בחלק מהתמונות מתוארת הילדה הקטנה, שכדי לשרוד נפשית החביאה עצמה מאחורי מסיכה. דרך עבודות הציור, מעמידה לפנינו שרית לילה את תיאטרון הנפש שלה, ומשתמשת בתחפושות, קישוטי שיער, בובות ובעלי חיים.

​

תוך כדי החיפוש אחרי הילדות שאבדה, מוצאת שרית לילה בין כתמי הצבע הגועש את הקו האותנטי והמיוחד שלה. כפי ששרית לילה כותבת "הרשום מסתתר בי, קצת מבויש, אך מודע לעצמו, כמו שיר חרישי שחי בתוכי."

​

בעבודתה, שרית לילה מופיעה כאישה בעלת נפש עצמאית ואינטואיטיבית. היא מעיזה לתת דרור לתת מודע ולכוחות שבתוכה, ומתוך כך היא מציפה את הנייר שעליו היא עובדת בצבעים מדוללים במים, ומאפשרת לזרימות ולנזילות של הצבע לבנות את המרחב. עבודותיה של שרית לילה אקספרסיביות וחזקות, וחודרות אל הבטן הרכה של המתבונן, וזה עיקר השוני שבין תיעוד של מה שהיה לבין יצירת אמנות, שעומדת בפני עצמה וגם מתכתבת עם ההיסטוריה. כאילו האמנית מתקשרת אמת שמעבר לה, למען עצמה ולכל מי שמתבונן בעבודותיה.

​

למרות השימוש בסקלה מצומצמת יחסית של צבעים, עבודותיה של שרית לילה עשירות בצבעוניות ובין כתמי הצבעים מתגלים לעיתים יצורים ופנים שהופיעו שם ללא הזמנה, והם עדות ליכולותיה המיסטיות של האמנית.

​

העבודות של שרית לילה מהדהדות את חוויות העבר וחושפות את הכאב והבדידות, אבל הן מקרינות גם אנרגיית חיים תנועה ודרמה.

​